Exciting news! 🇺🇸📖

I'm thrilled to announce the upcoming special US edition of my latest book, 𝗧𝗵𝗲 𝗝𝗲𝘄𝘀: 𝗔𝗻 𝗜𝗻𝗱𝗶𝗴𝗲𝗻𝗼𝘂𝘀 𝗣𝗲𝗼𝗽𝗹𝗲, featuring a new cover and a powerful foreword by the brilliant Dr. @EinatWilf.

Even better? The audiobook is on the way his week! 🎙️

Both will be released this Fall. Stay tuned!

This book is about reclaiming Jewish identity, unapologetically, rooted in history, indigeneity, and truth.

Thank you, as always, for your support. Am Yisrael Chai!

It is unacceptable for members of the Knesset to walk out during Israel’s national anthem.

Even SNP politicians, who campaign for Scottish independence, pledge allegiance to the King, his heirs and successors. Political opposition does not absolve you of basic respect for the institutions in which you choose to serve.

Former U.S. Secretary of State Antony Blinken:

The Israelis didn't intend to harm Palestinians.

The target was Hamas.

88 years ago today, the November Pogrom (also known as Kristallnacht) began in Nazi Germany.

Considered by many to be the first violent act of the Shoah, the pogrom saw hundreds of synagogues destroyed, thousands of Jewish businesses attacked, Jews murdered and approximately 30,000 Jewish men arrested and sent to concentration camps.

But I think it is important that we understand the November Pogrom in the context of what had already happened to German Jews. The Nazis had been in power for almost six years. During that time, Jews had been systematically excluded from German society, stripped of their citizenship, removed from professions and increasingly denied the right to participate in the country in which they had lived for generations.

The violence of November 1938 was not an isolated event. It was part of a much longer process of persecution that had already fundamentally transformed Jewish life in Germany. The Nazis did not begin with the systematic murder of six million Jews. They began by identifying Jews as a problem, defining us as outsiders and progressively removing our rights, our security and our place in society.

I often hear people discuss the lessons of the Holocaust as though they are primarily universal lessons about intolerance, prejudice or the dangers of hatred. We have become so accustomed to universalising the Shoah that we sometimes forget its most fundamental lesson.

Do not persecute Jews.

The Shoah was not an abstract tragedy about the dangers of hatred. It was the systematic persecution and murder of the Jewish people because we were Jews. Its victims were targeted because of their Jewishness, and any meaningful understanding of its lessons must begin with that fact.

And I think this is particularly important today. We are living through a period in which Jews are once again being attacked, threatened, excluded and held collectively responsible for events in Israel. We are told that our Jewishness is acceptable only when it conforms to the political expectations of others, that our fears are exaggerated and that the hatred directed towards us is somehow understandable in the context of contemporary politics.

Remembering the November Pogrom must mean more than condemning the Jew-hate of the past. It must also mean recognising and confronting the Jew-hate of the present, even when it comes from people whose politics we share, whose causes we support or whose approval we seek.

The Jewish people should not have to wait until we are being murdered for the world to recognise that our persecution matters.

*** זה לא קשור לגוש נתניהו או לגוש השינוי, האוטונומיה החרדית היא סכנה קיומית מפני שהיא מגדלת דור לא ציוני ולא יצרני. רשתות החינוך שמחנכות את הילדים להיות כאלה? הן ברובן רשתות חינוך מפלגתיות. מסקנה: האוטונומיה החרדית היא אוטונומיה מפלגתית, ולכן המפלגות החרדיות הנוכחיות פסולות משנה באיזה גוש נמצא מי שנותן להן להמשיך לסכן את עתידנו. ***

כן. חרם.

דיבור על המפלגות החרדיות שובר שוב ושוב לשאלת הגיוס, אבל השיח הזה מסווה את הסיבה האמיתית שבגללה אסור למפלגות החרדיות להיות חלק מהקואליציה הבאה, וכנראה גם בזו שאחריה.
חוסר האמון הפוליטי בין המפלגות הציוניות בישראל הוביל למצב שבו המפלגות החרדיות הפכו לדבר הכי חם וממכר בשוק. הרואין פוליטי חוצה גושים. עד כדי כך חזק וממכר, שהן כבר הרבה מעבר לסתם מפלגות, הן הפכו למדינות קטנות.

הנתונים חד משמעיים: כ-50% מתלמידי כיתות א' כיום הם חרדים או ערבים, ובתוך ארבע שנים מספר תלמידי כיתות א' בחינוך החרדי יעבור את זה שבחינוך הממלכתי-יהודי. הסכנה המהותית למדינת ישראל היא צמיחתו של דור עתידי שאינו ציוני ואינו יצרני.

הקבוצה שגדלה בקצב המהיר ביותר בישראל, ובמערב בכלל, היא המגזר החרדי. זו ברכה עצומה. הבעיה העיקרית היא שלא מדובר בעוד צעירים ישראלים שיקחו חלק בשימור ופיתוח הפרויקט המשותף - אלא בדור עתיד שמרגיש זר למדינה ולא מוכן לקחת עליה אחריות.

הזהות הזו מתחילה בחינוך. והחינוך? מתחיל במפלגות.
כ-65% מהתלמידים החרדים לא רק לומדים במוסדות חרדיים לא ממלכתיים, אלא לומדים במוסדות המשתייכים לשתי רשתות השייכות למפלגות. "מעיין החינוך התורני" של ש"ס ו"החינוך העצמאי" של יהדות התורה.

תסתכלו למספרים האלה טוב בעיניים ותבינו מה באמת קורה כאן. המפלגות החרדיות הן לא רק חלק מהשלטון במדינת ישראל, הן שלטון מקביל. הן מנהלות את החינוך, הנורמות והרווחה של אוכלוסייה שהולכת ומתנתקת מהמדינה. ברשתות החינוך שלהן הן מגדלות את הדור הבא, לא לקחת חלק, אלא להתנכר.

כדי לוודא שישראל לא מתרסקת אל תוך מציאות בה רוב הישראלים אינם ציונים, אינם יצרנים ואינם משרתים, המפלגות החרדיות חייבות לחזור לגודלן המקורי, מפלגות המקדמות סדר יום וחקיקה, ולא מדינה בתוך מדינה המחזיקה ברשתות חינוך, בכלכלה קהילתית סגורה ובסדר יום נפרד. בשביל זה, הן צריכות לשבת באופוזיציה זמן רב, בזמן שמדינת ישראל משיבה לעצמה את ריבונותה בכל רחבי הארץ, בדרום, בנגב ובגליל, וכן, גם בבני ברק.

הדרישה להוצאת המפלגות החרדיות מהקואליציה אינה נובעת משנאה, אלא מאהבת המדינה. העובדה שכל המערכת הפוליטית מפלרטטת איתן אינה הוכחה לכך שאין מה לעשות אלא לכך שנדרש כאן צעד קשה אך הכרחי שמגיע מכל קצוות הקשת הפוליטית.

ומילה אחת על האזרחים החרדים. הקריאה הזו אינה נובעת משנאה אליהם, להפך. האזרחים החרדים מופקרים במידה רבה על ידי החברה הישראלית. חיים בתנאים ירודים, תלויים בחסדי עסקנים, מפוטרים שוב ושוב כדי שהרשתות והעמותות שמגלגלות כספי ענק יוכלו לשלשל את הכסף לכיסים מאוד ספציפיים - בעודם שומרים את החרדי בקצה חסר הגנה, חסר אמצעים, ותלוי לחלוטין.

אז כן, חרם, חרם על מפלגות שמחנכות דור שלם להתנכר למדינה שלו.

נשיא המדינה יצחק הרצוג החליט להטיל על יו״ר מפלגת ׳ישר׳, גדי איזנקוט, את מלאכת הרכבת הממשלה.

החלטת הנשיא התקבלה בתום סבב ההתייעצויות עם סיעות הכנסת, ולאחר שקיים במהלך הימים האחרונים שיחות עומק ובירורים נוספים עם גורמים שונים במערכת הפוליטית. במסגרת זו נועד הנשיא, בין היתר, עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ועם יו״ר מפלגת ׳ישר׳, גדי איזנקוט, להם מסר את כוונתו.

בתום סבב ההתייעצויות המליצו בפני נשיא המדינה סיעות הכוללות 67 חברי כנסת על יו״ר מפלגת ׳ישר׳, גדי איזנקוט, להרכבת הממשלה. סיעות הכוללות 46 חברי כנסת המליצו על ראש הממשלה ויו״ר ׳הליכוד׳, ח״כ בנימין נתניהו, וסיעה הכוללת שבעה חברי כנסת בחרה שלא להמליץ על אף אחד.

נשיא המדינה הזמין את גדי איזנקוט לבית הנשיא למעמד הטלת המנדט, שיתקיים מחר, יום ראשון, כ״ח בחשוון, 8 בנובמבר, בשעה 17:00.

Wow!

This is not the kind of Shabbat message I usually want to share, but I feel compelled to share an experience I had today.

I am currently in Scotland visiting my mother, and today I went for a haircut at Westend Hair in Glasgow.

I mentioned to the man cutting my hair that I was visiting from Israel. He immediately asked whether I was worried about Israel, given that it had, in his words, alienated the entire world.

Within about ten minutes, he had told me that Israel was responsible for the worldwide tsunami of Jew-hate, that 7 October was an inside job, and implied that the massacre was a reaction to 80 years of Israeli actions. He also claimed that the attack at Bondi would never have happened without the war in Gaza, and responded to Jew-hate with the equivalent of “all lives matter”.

I shut down the conversation, but it was an extremely uncomfortable and depressing experience. What made it worse was that he was in the middle of cutting my hair. I couldn't simply get up and leave.

I am so utterly sick of non-Jews presuming to tell Jews what Jew-hate is, what causes it and how we should understand our own experiences. The confidence with which some people dismiss Jewish experiences while insisting that their own understanding is more legitimate is astonishing.

I could not be more glad that I made Aliyah. Experiences like this remind me why I am so happy to call Israel home.

Shabbat Shalom. May we all find some peace this Shabbat.

The Jews are indigenous to the Land of Israel.

Zionism the indigenous rights movement of the Jewish people.

You cannot separate Jews from Israel, and therefore you cannot separate Jews from Zionism.

You are undoubtedly proud but the question is what Judaism are you proud of?

An authentic Judaism rooted in peoplehood and indigeneity or one redefined by the non-Jewish world?

I suspect it’s the latter.

You are undoubtedly proud but the question is what Judaism are you proud of?

An authentic Judaism rooted in peoplehood and indigeneity or one redefined by the non-Jewish world?

I suspect it’s the latter.

Abdul El-Sayed is the personification of the red-green alliance.

This does not bode well.

Some nice homophobia from @TheDailyShow.

Apparently, reducing a man to gay sexual stereotypes is perfectly acceptable when he's a Republican.

Prejudice is only wrong when it comes from the Right, right?

I am a gay Jew. I understand intersectionality. I understand that we can belong to multiple minority groups, that our identities overlap and that we can experience different forms of discrimination because of them. My Jewishness and my gayness are both fundamental parts of who I am.

But I also understand that there are approximately 15 million Jews in the world, compared with hundreds of millions of gay people. Jews represent just 0.2% of the global population. We are an extraordinarily small people, and that has to inform how we understand our responsibilities to one another.

The gay community is much larger than its Jewish members, and it has millions of allies beyond the community itself. Jews have allies too, but the last few years have demonstrated just how conditional much of that solidarity can be, particularly when it comes to Israel, Zionism and our right to define ourselves.

As a gay man, I know there are millions of people who will stand up for my rights. As a Jew, I am much less confident that those same people will stand up for me when my Jewish identity becomes politically inconvenient.

This is why I prioritise Jews when I vote. It does not mean I care less about gay rights or the rights of other minorities. It means I recognise that my people are a tiny minority in a world that has repeatedly demonstrated its willingness to abandon us. I cannot assume that someone else will defend Jewish interests, Jewish safety or Jewish self-determination.

Intersectionality does not require me to give every part of my identity equal political weight. I can stand alongside other communities while recognising my particular responsibility to my own people.

Other minorities are encouraged to organise politically and advocate for their collective interests. Jews should be no different.

I am a gay man. I am a Jew. I am both, without apology. But when I vote, I think about our history, our present and our future. I think about what happens when Jews depend on the goodwill of others to protect us.

I will stand up for other communities, but I will not put their interests ahead of my own people.

Jews are allowed to put Jews first. I do, and I make no apology for it.

Gay people can put gay people first. Women can put women first. Black people can put Black people first.

And yes, Jews can put Jews first.

If you struggle to understand why Jews should be entitled to the same solidarity, self-respect and commitment to our own people that you so readily accept in others, I suggest you have some serious questions to ask yourself about your own Jewish identity.

Well done, Macklemore

Jew-hate is a multi-headed beast. It is constantly evolving to reflect the attitudes, prejudices and political realities of the age. Each new manifestation has its own distinct characteristics, but each is ultimately a time-specific expression of the same ancient hatred. I think of these manifestations as branches of a tree. They grow in different directions and take different forms, but they emerge from the same trunk and share the same roots.

This is why I am unconvinced by attempts to establish rigid distinctions between different forms of Jew-hate. Of course, we must recognise their particular characteristics. Christian anti-Judaism, racial antisemitism and contemporary antizionism are not identical. They emerged in different circumstances, employed different arguments and made different demands of Jews. But difference does not necessarily establish separation. Indeed, the ability of Jew-hate to reinvent itself, even to contradict its previous manifestations, is one of its defining characteristics.

Jews have been hated for being too separate and for being too assimilated. For being communists and capitalists. For being rootless cosmopolitans and for asserting our right to a homeland. We have been accused of being racially inferior and, more recently, of being racially privileged. These contradictions are not evidence that we are dealing with entirely different hatreds. They demonstrate the extraordinary adaptability of Jew-hate. Its ability to accommodate seemingly contradictory accusations is precisely what has allowed it to survive across radically different societies, political systems and historical periods. The accusations change because the societies making them change, but the underlying hostility towards Jews remains remarkably consistent.

The central question is not simply how Jews are being characterised at a particular moment in history, but why Jews are repeatedly made the object of such characterisations in the first place. I worry that in our determination to identify what is distinctive about contemporary antizionism, we risk overstating distinctions that are ultimately more superficial than fundamental. The fact that antizionism reverses certain assumptions associated with earlier manifestations of Jew-hate does not necessarily make it a separate phenomenon. Inversion can itself be a form of continuity. What matters is not whether the accusations are identical, but whether they emerge from the same enduring hostility towards Jewish identity, Jewish collective existence and Jewish self-determination.

We should absolutely study the particular features of antizionist Jew-hate. Understanding how it developed, the language it employs and the political assumptions upon which it relies is essential. But I do not believe that requires us to separate it conceptually from the wider history of Jew-hate. Quite the opposite. We understand contemporary antizionism more fully when we recognise it as part of that history, rather than treating its distinctive characteristics as evidence of a fundamentally different hatred.

The branches may look different, but they belong to the same tree.

ביבי ראש ממשלה שנתיים.

אייזנקוט שר ביטחון ואז חלופין.

לפיד שר החוץ.

בנט שר משפטים.

סער או ישראל כץ שר הפנים.

סמוטריץ נשאר שר אוצר.

רפורמות משפטיות רק בהסכמה, מינוי שופטים בהסכמה או 1:1.

לא החלום של אף אחד, אבל מישהו באמת יכול לומר שזה יהיה כזה אסון אל מול האלטרנטיבות ומול האתגרים הקיומיים?

Birds of a feather flock together.

Shabbat shalom from Freeman, Ben Freeman (and Golda Meow).